צמח שגדל באדמה – עומד לרשותו מאגר של חומרי הזנה אשר "אחוזים" בחלקיקי הקרקע ומצויים בחומר האורגני המצוי בקרקע. במידה והקרקע "מיובאת", השכבות העליונות בה יהיו עם חומרי הזנה רבים יחסית, וככל שנעמיק, כך תכיל פחות ופחות. מאפיין נוסף בגינת הקרקע הוא שכבת האדמה העמוקה (לרוב), שמאפשרת לשורשי הצמח לחפש מזון עמוק או רחוק יותר.
גינות גג, גינות מעל חניונים ומעל סככות וצמחים במיכלים – כולם נקראים "גינון במצע מנותק", כלומר – לא בקרקע. למעשה, נקודת המוצא של צמח שגדל במצע מנותק היא נחותה, משום שאין לשורשיו הרבה מבחר מאיפה למצוא מזון. מצעי הגידול בהם אנו מעדיפים להשתמש כמצע מנותק הם טוף או פרלייט, בעיקר משום שהם קלי-משקל, אוחזים מים ביעילות ויחד עם זאת מכילים הרבה אוויר בסביבת השורשים. מצעי הגידול הללו הם אינרטיים, כלומר, כמעט לא פעילים בתהליך "חילוף-חומרים" ובתחילת דרכם גם אין בהם בכלל חומר אורגאני. בכדי לפצות את הצמח על כך שאין במצע הגידול שלו מזון, אנו מוסיפים למצע חומרי הזנה. ההזנה יכולה להיות באמצעות זבל או קומפוסט ביתי, דישון בשחרור איטי שמפזרים בתוך המצע, או תמיסת דשן שמועברת לצמחיה באופן אוטומאטי באמצעות מערכת ההשקיה. ההזנה המלאכותית של הצמח מאפשרת את הצימוח שלו וסוג ההזנה יקבע את קצב הצימוח. דישון בתמיסה נוזלית שפועל כראוי מאפשר צימוח מהיר מאוד של הגינה.
האם הדישון מזיק לסביבה?
התשובה היא כן. דשן-כימי, זבל, או קומפוסט – כולם חומרים עם ריכוז גבוה של חנקן. ברגע שיורד גשם, או שאנו משקים את הגינה עד הצפה (מומלץ אחת לכמה חודשים בכדי למנוע המלחה של המצע, שמוגברת בגלל איכות מי השתייה שלנו והדישון), חומרים אלו נשטפים ומתנקזים אל מערכות הניקוז, מחלחלים אל מי התהום ומזהמים אותם. זיהום זה נגרם גם על ידי החקלאות בישראל, שעושה שימוש בחומרי דישון וטיוב-קרקע שונים (הרחבה על כך באתר המשרד להגנת הסביבה). הזיהום גובר כאשר עושים שימוש בדשן כימי בצורה לא מבוקרת.
במידה ואנו עושים שימוש בדישון אוטומאטי, יחובר למערכת (לצד מחשב ההשקיה והמדשנת) מכשיר מז"ח – מונע זרימה חוזרת – אשר כשמו כן הוא, מונע מהמים עם הדשן לחזור למי השתייה. משרד הבריאות קבע תקנה לפיה יש לבדוק אחת לשנה את תקינות המז"ח על ידי מתקין מוסמך.
מתי מומלץ לדשן או לזבל?